הוריי
אימא - ויטל - ויקטוריה
- גולדברג
ניגונים / פניה ברגשטיין
שְתַלְתֶּם נִגוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, עַתָּה הֵם שוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
נִגוּנִים, מִזְמוֹרִים שְכוּחִים. שָרְשֵיהֶם בְּעוֹרְקַי שְלוּבִים,
גַּרְעִינִים, גַּרְעִינִים נְשָאָם לְבָבִי - נִגּוּנֶךָ, אָבִי, וְשִירַיִךְ, אִמִּי,
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. בְּדָפְקִי נְעוֹרִים וְשָבִים.
אבי, יעקב גולדברג, נולד בפולין בעיירה
הוּשָטִין אביו, מנדל ואמו
התפרנסו ממסחר בכלי מיטה. אורח חייהם היה
יהודי אורתודוקסי .כשתנועות
ציוניות החלו את
דרכן במזרח אירופה, הם, כמובן, לא נמנו עליהן. ארץ ישראל הייתה
בתודעתם רק אולי, כמקום שטוב להיקבר
בו. אחרי מלחמת העולם
הראשונה, החליטו סבא
וסבתא לעקור לווינה, שהייתה
בירת הממלכה האוסטרו
הונגרית. הסבתא לא אהבה, בלשון המעטה, את אורח החיים בפולין, ושאפה לשנות אותם
לאורח החיים המודרני
שאפייןאת אוסטריה המפותחת
והמתקדמת. אבא שהיה בן
עשרים כשעבר לווינה, המשיך לעבוד
עם סבא במסחר
בכלי מיטה, כפי שהיה בפולין. גם צורת החיים
לא השתנתה באופן
קיצוני ,הם שמרו על
אורח חיים דתי
והקפידו ללכת לבית
הכנסת ולשמור שבת.אמי, ויקטוריה (נקראה בפולין
- ויטל) גולדברג, נולדה בפוֹטוֹקְזְלוֹטֶה, ליד העיירה – בוצ'אץ',
שבמחוז טרנופול במזרח
גליציה, לרגלי הרי
הקרפטים.כבר בשנת 1700 זכו יהודי טרנופול
בשוויון זכויות מלא. הם הורשו להתגורר בכל השכונות, לעסוק בכל
מקצוע שיחפצו בו ויכלו
להיבחר למוסדות השלטון.תמורת כל אלה
היה עליהם להשתתף
בהגנה נגד האויבים
הטטארים, הקוזאקים
והעותומנים. אחרי מלחמת
העולם הראשונה, הפך האזור
לסובייטי סוציאליסטי עד לכיבושו על ידי
הנאצים בשנת 1941.
סבא וסבתא
ההורים של אימא היו בני דודים, הסבים שלהם היו אחים. הקיסר, פרנץ יוזף, היטיב עם היהודים ולכן בקשו רבים להגר
לאוסטריה, ביניהם אימא ואחיה מאיר. הם עבדו בבית
חרושת לטקסטיל. מאיר, האח,
שאף מכר עיתונים, הבין שאין
בעבודה זו שום פרנסה הולמת. הוא היגר לבלגיה
ושם פתח בית
חרושת לליטוש יהלומים. הורי אמי שהיו אמידים, בעלי בית
ובעלי רכוש, נשארו בפולין. אימא שמחה מאוד שהגרה והשילה מעליה
את הסממנים החיצוניים, שאפיינו את משפחתה החרדית, המוכרים לנו בצורתם של
נטורי קרתא בארצנו. העיר ווינה הקסימה אותה וגרמה
לה לחוות שינויים רבים, אך, עם כל אלה, המשיכה לשמור על
אורח חיים דתי
ושמרה שבת על כל החוקים והמנהגים. בשנת 1925 נישאו אימא
ואבא בווינה וגרו
ברובע השני בצירקוס
גאסה 1 -רחוב הקרקס. נולדה להם
בת ואימא החליטה
לבקר את הוריה
ולהראות להם את נכדתם החדשה. הוריה לא רצו לעזוב
את העיירה בפולין. אביה היה
בעל עסקים בתחום
העצים,ואִמָהּ, הסבתא שלי, העמידה פני "ליידי אמיתית" וקנתה לעצמה
בשמים בעיר הגדולה הסמוכה, בוצ'אץ'. הביקור בבית הוריה
של אמי, החל במפגש משמח, אך, הסתיים באסון. התינוקת שלה, בת השנה
וחצי, חלתה בדיזנטריה
ולא נמצא לה
מרפא והיא נפטרה. אחריה אחותי הילדה נולדתה בבשנת 1927 ואני נולדתי 1933. אבא סבא היה מאוד גאים בנכד החדש, וסבא לימד אותי את ה – א, ב בהגיעו לפרקו.
ילדות בווינה
הבית בו התגוררנו
כלל שלוש קומות. אנחנו גרנו בדירה בקומה
השלישית בדמי מפתח. בקומה הראשונה גרה סוכנת
הבית, שדאגה לתפקודם
וניקיונםשל הבית והחצר. מסדרון ארוך
הוביל למטבח שבדירה. במטבח היה תנור עצים לחימום. מול המטבח היה
הסלון, לידו חדר
שינה להורים וחדרילדים לא גדול, בית שימוש ואמבטיה, ללא דוד חימום. הדלקנו אש לחימום מיםלרחצה. אימא
הייתה רוחצת אותי
ותמיד פחדתי שהמים יהיו חמים מידי. אבא היה
הולך להתרחץ בבית
המרחץ. השכן שגר מולנו היה
גוי ובחג המולד
היה נוהג להזמין
את קרובי משפחתו. תמיד אחותי עזרה לו
להדיח את הכלים. לימים הצטרף למפלגה
הנאצית, אך לא הלשין ולא הסגיר
אותנו.כמה
מהשכנים בבתים הסמוכים
היו יהודים. אבא היה מתפלל
בשטיבל שהיה קרוב
לביתנו. "כיהודי
חרדי היה
מתפלל מדי יום ותער לא
עלה על בשרו". בשכונה שלנו היה
בית כנסת תורכי, שהושקעו בו מיליונים והוא, אכן,
היה מפואר מאוד. לימים נהרס בית כנסת זה על ידי
הנאצים, בהמשך לשריפת
267 בתי כנסת
והריסתם בליל הבדולח בנובמבר 1938.בית הכנסת האשכנזי הגדול שכן בטאבור שטראסע. היינו בקשר עם
כמה שכנים יהודים. אחד מהם היה
בעל חנות בדים, השני היה בעל חנות
כל בו למצרכי מזון. לעיתים שחקנו עם ילדיהם
בחצר הבית, על הדשא, אך תמיד קינן בנו
הפחד. "ההורים אף חששו מצוענים, שעלולים לפגוע בנו, שכן היו
ידועים כאנשים מסוכנים, שאינם מכבדים את
החוק" מוסיף אריך, "התוצאה הייתה, שהקפדנו לא להתרחק
מהבית." בחורף היינו הולכים עם אבא לגלוש על השלג. הוא הכין לנו מיגלש מעץ שהסב לנו הנאה רבה. לימים האחות הצעירה של אימא, דודה יטי,באה לביקור והתארחה בביתנו, בטרם נסעה לבלגיה. זכור לי, שפעם
עשתה לעצמה הדודה
תסרוקת של תלתלים מול הראי. אחי השובב, אריך וחרבתי לה את
כל מגדל התלתלים. למרות החינוך הקשוח שלנו מעולם לא
קיבלנו מכות. אחותי למדה בבית
ספר יסודי רגיל, לא יהודי, ברחוב צ'רנוביץ. אחותי מספרת שהמורה הייתה מבוגרת ושלטה ביד
רמה בשלושים התלמידים. מעולם
לא הכו אותנו
בבית
הספר. למדנו קריאה, כתיבה וחשבון. אפילו ביום שבת הלכנו לבית הספר,אך אסר עלינו
לכתוב ביום זה. לא היו לנו
חברים נוצרים והיינו די בודדים, לא היו יהודים
בכיתה. התלמידים לא
הביטו בעין יפה על הזכות שנטלנו לעצמנו, כשהשתחררנו מכתיבה בשבת. מיחס עוין מצד התלמידים שהחלו לחקות את הנוער
ההיטלראי.
בכל מקום הופעלו חוקים שהגבילו
את היהודים. לא הורשנו
לשחק בגנים ציבוריים. שאחותי רצתה לנעול נעליים
חומות עם פס
ירוק, שהיו באופנה, שללו ממנה את הזכות הזאת, בטענה שאלו נעלי ה"היטלר יוגנט".קנצלר אוסטריה, דולפוס, לא השכיל
לבסס את שלטונו
בדרך מוסרית והוגנת.הוא שאף להקים משטר במתכונת הפשיזם
האיטלקי בתוספת גוון דתי מובהק.הוא התנגד לסיפוח
אוסטריה לגרמניה ובכך
עורר את חמתם
של הלאומנים הגרמנים - הנאצים האוסטרים. בשנת 1934 פרץ באוסטריה מרד פועלים בעקבות גזירות פוליטיות שהטיל דולפוס
בשנת 1933. הוא דיכא
את המרד באכזריות ואבד את תמיכת
אנשי השמאל.הוא נותר
בודד מול הימין
הקיצוני. ביולי1934 הוא נרצח על
ידי הנאצים, במהלך כושל
בו ניסו לתפוס
את השלטון בתמיכתו של היטלר. אחרי דולפוס עלה
לשלטון קורט שושינג. היטלר דרש ממנו
לשחרר את האסירים
הנאצים הכלואים בבתי
הסוהר. הוא גם
חייב אותו לשלב
שריםנאציים
בממשלתו ולהכריז על
חוקיות המפלגה הנאצית. שושינג ביקש לערוך
משאל עם בעניין
המיזוג בין אוסטריה
לגרמניה. היטלר טען ששושינג מפר
את הבטחותיו ודרש
ממנו להתפטר. שושינג שחשש מפלישה גרמנית לאוסטריה, התפטר מתפקידו ובמקומו
התמנה מנהיג הנאצים האוסטרים, לקנצלר. המנהיג החדש קרא להיטלר לעזור
לו להשליט סדר במדינה וכך פלש
הצבא הגרמני לאוסטריה במרץ 1938 ונתקבל שם
באהדה. היטלר ערך משאל
עם באוסטריה בנושא האיחוד תוך הפעלת תעמולה וטרורו "זכה" לתמיכה כמעט
מוחלטת. אוסטריה סופחה לגרמניה
ללא שפיכות דמים. לאחר שהונהג שלטון
הרייך הגרמני באוסטריה,הפכו היהודים לרדיפות והגירה כפויה. יהדות אוסטריה,שתחילתה בימי הכיבוש
הרומי,ידעה עליות ומורדות. בין שוויון זכויות
ושגשוג תרבותי, לפוגרומים, גירושים ועלילות דם. בתחילת המאה ה
– 20 מנתה הקהילה. 175.000 נפש. לאחר כיבוש אוסטריה בידי
גרמניה הנאצית, הגרו מימנה
יהודים רבים וכמעט
כל הנשארים בה נספו
בשואה.
מווינה - אוסטריה לאנטוורפן
ובריסל - בלגיה
המסע לבלגיה בצל
המלחמה
לאחר שהיטלר
ביסס את שלטונו
בגרמניה, היה ברור
לכל, שלא ירחק היום
בו ישתלט גם על
אוסטריה. הוריי, בתמימותם, אפילו לא
חשבו לעזוב את אוסטריה. לא זכיני ליחס
הוגן מצד המורים
בבית הספר, כולם ידעו שאנחנו יהודים ובקרוב יבוא
היטלר ויסלק את כל
היהודים האוסטרים. סבלנו בשקט והלכנו ללמוד מתוך
הכרח מהר מאוד נציגי ה"היטלר יוגנט" גרשו את
היהודים מבית הספר. שכנה נוצרייה באה
ועזרה לאחותי להתפנות מבית
הספר. לאחר תקופה
קצרה נסגרו כל
בתי הספר בפני היהודים. נאלצנו להישאר
בבית. חברים לא
היו לנו והייתה
תחושה של סכנה עם כל
יציאה מהבית. לעיתים היינו
יוצאים לחצר, אך לא
התרחקנו מהבית. מכל צד עיניים
עוינות הביטו בנו
ורצו ברעתנו."זכור לי", מספר אריך, "שבקרתי בגן
הילדים ומדי יום היו
מריעים לפירר,"הייל היטלר".לאבא היה דוד
עשיר בברלין. הוא עסק
בבניית בתים והתעשר
מצבירתנכסי דלא ניידי. עשרים ואחד בתים
הוחזקו בידיו ובידי
ילדיו. כולם לעגולו על שאננותו
ותחושות הביטחון שהפגין, חרף רדיפות הנאצים. הוא היהבטוח שהכסף מקנה
לו מעמד מחוסן
מפני כל רע. כשנתפס בנו על
ידי הנאצים,הבין את גודל
הסכנה, אך לא
יכול לקנות את
חרות המשפחה. לאחר שאשתו
התאבדה, הוא חש רגשות
אשמה והתאבד על
ידי פתיחת ברז
הגז בביתו.בצל הסכנה, החליטו ההורים
בעצה אחת עם
הדוד מאיר, אח של
אימא שהתגורר בבלגיה, שאנחנו, הילדה אחותי ואנוכי, נסע ברכבת, בחסות הצלב האדום, לדוד בבלגיה. ההורים היו
אמורים להגיע לבלגיה
באופן בלתי לגלי, במועד מאוחר יותר. במרץ 1939 נסענו שנינו ברכבת
לברלין. נפרדנו מן ההורים בתחושה שבקרוב נתאחד
שוב בבלגיה. לאחותי היה כובע
ותיק
בידה, נתתנה לי יד ( אני הייתי בן שש ואחותי בת שתים עשרה), היא לא הבינה את גודל האחריות שנטלה על עצמה. נפרדנו מההורים אני הייתי מאושר. סוף סוף ניסע ברכבת, דבר שמעולם לא התנסיתי בו. משהתארכה הנסיעה, רציתי לחזור
הביתה. אחותי הסבירה לי שההורים יבואו אלינו וקיוויתי שכך יקרה. למרבה הצער, תקוותנו התבדו. כשהגענו
לברלין,
אסף אותנו ליאון, החבר של יטי, אחות של אימא. הוא לא פגש
בנו קודם לכן, אך בראותו נערה
חובשת כובע מחזיקה
בידו של אחיה
הקטן, הוא פנה אלינו ושאל : "האם אתם
הילדים של גולדברג" ? נסענו
אתו ברכבת עד אנטוורפן שבבלגיה."ההורים הביאו
אותנו לרכבת. שלחתי מבט
אחרון לעברם. אבא היה
גבוה מאימא. פחדתי קצת להיות
לבד נתתי יד להילדה והיא נסכה בי ביטחון. הגענו לביתו של
הדוד מאיר, אח של
אימא ואשתו ושתי
בנותיהם. הדוד היה עשיר וחי
חיי רווחה. הדירה בה
גר הייתה גדולה
והם קבלו אותנו
במאור פנים ובנדיבות. אנחנו השתכנו בחדר
עם הבנות ודודתי, יטי, שאף היא התארחה שם, זכתה
לחדר נפרד. הדודה, רגינה, אשת הדוד
מאיר, רשמה את אחותי לבית הספר בו
למדו בנותיה,הלן, הגדולה, הייתה בת
גילה ואסתר הייתה
צעירה ממנה במקצת. בית הספר
היה פרטי והייתה
נהוגה בו תלבושת
אחידה. קנו לה את התלבושת הנדרשת ולא חסכו ממנה מאומה. גם המורות
היו חמודות ועזרו
לה להיקלט בכיתה החדשה. למדה אתה בת דודתי,שהייתה לה לחברה. אני הלכתי ללמוד בבית ספר תחכמוני. כשנה לאחר בואנו
לבלגיה, התחתנה הדודה
יטי עם ליאון. הדוד מאיר ארגן את החתונה, שהייתה מפוארת ומרשימה. היהלומים נצצו מכל
עבר. דודי היהלומן הצליח בעסקיו
והחיים נראו לי
כמו חלום. הדוד מאיר היה
ציוני. הוא העריץ מאוד
את מנחם בגין, שהתארח בביתו עם קבוצה של חברי "ביתר".באותה תקופה
איש לא חלם
שבלגיה תיפול כפרי
בשל בידי היטלר. לפי התוכנית, היו ההורים
אמורים להגיע לבלגיה באופן
בלתי לגלי, כלומר, ללא תעודות מעבר
רשמיות. הם שלמו
למְלַווה שיקנה להם
כרטיסי רכבת והחלו לנוע מערבה. בהגיעם לאָכן עצרו
אותם אנשי הגסטאפו
והחזירו אותם לווינה. את אבא
העבירו למחנה הריכוז
בבוכנוואלד ואימא לא הצליחה
ליצור עמו קשר ולא ידעה מה עלה בגורלו. כעבור שישה שבועות
שלחו לאימא קופסה יפה ובה
היה טמון אפרו
של אבא. לימים כתבה
לנו אימא שהיא מבקשת שאני אלך לבית
הכנסת ואגיד קדיש על
אבא. מהמשפחה שנשארה בפולין לא נותר כל זכר. אימא נשארה
בווינה והמשיכה להתפרנס
מתפירה. מרבית היהודים באוסטריה הושמדו
והיא נשארה ללא
יהודים, אלא, בודדים, שגם חייהם היו נתונים בסכנה. בינואר 1940 חלה דודי
מאיר. הוא קיבל
התקף לב קשה
ולא ידעו כיצד להצילו. לאחר שנפטר, נשארנו עם
הדודה, שמצאה את
עצמה מטופלת בארבעה ילדים. בחודש מאי
התחלנו לשמוע את
הפצצות חיל האוויר
הגרמני. החלטנו לארוז מעט חפצים
וחלמנו להגיע לצרפת
ומשם לאנגליה החופשית. אבל, זה היה חלום. לדודתי, רגינה, הייתה תעודת זהות
ירוקה, שהעידה שהיא אזרחית בלגית כמו גם
לבנותיה. אנחנו, שהגענו מאוסטריה, קיבלנו תעודות זהות לבנות. נסענו לעבר
הגבול, אך הגרמנים
נראו מכל עבר. הלכנו שעות ברגל ובכל הפצצה, ירדנו לשולי הדרך.כשהגענו
לנקודת הגבול עם
צרפת, בקוקסידה בן,הסתבר שאיננו רשאים
להיכנס לצרפת, כי אנחנו
אוסטרים ונחשבים לנתיני ארץ אויב. כולם ידעו שאנחנו יהודים נרדפים אך
החוק נשמר בקפדנות. לא נמצאה גם אוניה שתעביר אותנו לאנגליה. למרבה האירוניה, הגרמנים ספקו לנו
אוכל.הדודה לא
רצתה להפקיר אותנו
וכך, בלית ברירה, חזרנו הביתה, לבלגיה.
הילדה והלן בת דודתה, משמאל, עם הטלאי הצהוב
בתמונה
שפורסמה בעיתון קרונן
צייטונג בבלגיה אחרי
המלחמה
חיינו בבלגיה
בתקופת המלחמה
ליאופולד השלישי, מלך בלגיה, עלה למלוכה בשנת 1934. אל מול
האיום הגרמני, החליטה ממשלת בלגיה, בשנת 1936, לשמור על
ניטראליות, על אף היותה בת ברית
של צרפת ובריטניה
עד אז. למרות זאת, נכבשה בלגיה
על –ידי גרמניה במאי 1940. ליאופולד, ששימש כמפקדו
העליון של הצבא, החליט על כניעה מוחלטת, ללא תנאי, למרות התנגדות
הממשלה. ליאופולד אף נסע לגרמניה
להיוועד עם היטלר
וממשלת בלגיה הגולה
בלונדון סירבה להכיר
בו כשליט לגיטימי."זכור לי", שהייתה תחושת שחשנו הקלה
בשובנו, שכן חלה
רגיעה ורעם ההפצצות לא נשמע
עוד. המלך ליאופולד
עשה הסכם עם
היטלר, לפיו יהודי
בלגיה יורשו להמשיך
לחיות בה את
חייהם ויהיו מוגנים. כמובן, שהסכם זה לא כלל את
הפליטים, אך אנחנו
טעינו לחשוב, שהפכנו לבני
בית לגיטימיים. בספטמבר אחותי התחילה ללמוד בבית
ספר למסחר, כשעל בגדיה
תפור הכוכב הצהוב שכשהלכו ל"גורדוניה", לתנועת הנוער
כיסו את הטלאי בתיק התלוי על הכתף.תנועת
הנוער "גורדוניה", שמייסדה היה א. ד. גורדון, דגלה בערכי תנועת העבודה ועודדה
עליה לארץ ישראל.אחותי למדה בבית
ספר למסחר עם בת דודתי הלן עד שנת 1942 ואז המנהלת קראה
לה ואמרה : אני מצטערת, את אמנם תלמידה
טובה, אך, נאסר עלינו
לאפשר לתלמידים יהודים ללמוד בבית
ספרנו.
הדוד ליאון
היה מומחה בייצור
פרוות . הוא הכין
מעילים מפוארים לנשים וגברים גרמנים, ובכך הציל את עצמו ואת
אשתו מרכבת המוות ,שהובילה רבים מיהודי
אנטוורפן לאושוויץ.
בעת שהיה הדוד ליאון בתחנת
הרכבת פנה אליו קצין גרמני, שהכיר אותו כפרווןשהכין לאשתו מעיל.הוא אמר לו "אתה יהודי טוב,
העלם מייד מהשטח !" הדודים יטי וליאון לקחו אותי תחת חסותם ורק אחותי הילדה נותרה בדירה באנטוורפן.לקראת החופש הגדול, קבלה זימון למשרדי היודנראט – ראשי הקהילה היהודית, שהיו נציגי היהודים
ושימשו כמתווכים, שהביאו את
דבר הגרמנים ועזרו בביצוע
וארגון המשימות שהוטלו על
היהודים. קבלה טפסים
לבקשת אישור נסיעה למזרח
למשך החופש הגדול
לצורך עזרה בעבודה
חקלאית באיסוף תבואה
והבאתה לאסם. בת דודתנו
קבלה את האישור
המבוקש ונסעה אחותי נשארה
בבית, ממתינה לקבל
את האישור. בבוקר שלמחרת הגיע נציג של
חברת חשמל לבדוק
את המונה. אחותי סיפרה לו שהיא ממתינה
לאישור של היודנראט
כדי להצטרף למשלחת
הנוסעת מזרחה לתקופת החופש
הגדול. הוא פנה
אליה בכינוי חיבה "גֶ'נְקָה, אל תעשי את השטות
הזאת, הגרמנים רק
רוצים לנצל אתכם
על ידי החיילים
הגרמנים ולאחר מכן
לשלוח אתכן לאושוויץ". בת דודתנו, הלן, נעצרה על ידי הנאצים. בניסיון להתחמק מהגורל
האכזרי, היא קפצה מהרכבת שהובילה אותה למחנה הריכוז ומייד נורתה ונהרגה
ע"י הגרמנים. אחותי הבינה את כוונתו והודיתה לו. הבית היה ריק, היר ירדה והתייעצה עם השכן הגוי מהקומה הראשונה
וסיפרה לו את
הסיפור. הוא הציע לה לברוח. והם ישמרו
על הדירה. בחור נוסף שהיה
שם הציע לקחת
אותה לבריסל. "אם יתפסו
אותנו", אמר,
"שנינו נלך
לאושוויץ". כמובן שהסכימה, הוא נתן לה כובע שכיסה את
ראשה ולקח אותה
ברכבת לבריסל לבית
הדודה יטי והדוד ליאון. השכן הטוב שמר
על הרהיטים עד
סוף המלחמה וסירב
לקבל תשלום על מעשיו. ההסכם בין
ליאופולד והגרמנים שהבטיח
את שלומם של
יהודי בלגיה איבד את תוקפו בשנת 1943 וגם הם הובלו להשמדה. כך איבדנו את
הדודה רגינהובנות הדוד - הלן ואסתר
יהי זכרן ברוך. המשכנו לשמור על
קשר מכתבים עם
אימא , אך הדואר פעל
באופן בלתי סדיר. אימא כתבה שהמצב
רע ושהנאצים החליטו, שהיות
ובאוסטריה אין יהודים, יישָלחו נציגי היודנראט
לטרזיינשטאט. אחד מנציגים
אלה הציע לה להינשא לו ולבוא
אתו למחנה זה
בו "נחשבו" החיים לנורמליים. אימא עשתה את הטעות
המרה הזאת, ועברה אתו לטרזיינשטאט. משם הם הועברו למינסק ומאז לא נודעו עקבותיה. לא קיבלנו ממנה שום מכתב או
כל אות חיים וידענו, שאין לנו אימא.
הדודה יטי גרה
בשכונה יהודית ואמנם
היא ובעלה לא
היו בסכנה מיידית, אך אם היו
מגלים שאנו חוסים
בצילם, היינו צפויים
כולנו להיות מגורשים למחנות השמדה. חיפשנו דירה
אחרת, שתהיה באחד
הפרוורים המרוחקים ממרכז העיר. במהלך החיפושים
הגענו לשכונה מרוחקת
בפאתי בריסל, שנקראה "פורֶה", בפרבר זה לא
גרו יהודים. נכנסנו למכולת
וסיפרנו שאנחנו יהודים המחפשים
דירה. קבלה את
פנינו אישה פשוטה
שלא הייתה מודעת לאפליה הגזעית, והיא הפנתה
אותנו לבית בקצה
השכונה. בפרוור זה היו בתים בודדים
ולהם שטחים חקלאיים. בעלת הבית השכירה
לנו את הדירה
ברצון, אך לא
יכלה להבטיח לנוביטחון מלא. עברנו לגור
בדירה המוצעת בקומה
התחתונה גרו בעלי
הבית,הדוד ליאון והדודה
יטי גרו בקומה
השנייה ואני ואחותי גרנו בעליית הגג.העירייה חלקה תלושי
אוכל לבעלי תעודות
זהות. בתעודות הזהות
שלנונרשם שאנו יהודים, אך, הפקיד בעירייה
נתן לנו תלושים
ללא הצגת תעודת זהות. כמובן, שלא היה
לנו כסף לקנות
אוכל בשוק השחור.בכל פעם היינו עסוקים בחיפוש אחרי
אוכל שסופק באמצעות
התלושים.
בִּתם של השכנים
למדה אותנו לנגן בפסנתר
והזמינה אותנו לביתה
ביום הולדתה. "השכנים גדלו חזיר
קטן ופטמו אותו עד שהגיע למשקל של מאה ק"ג. בהגיע חג המולד
הם שחטו את
החזיר וזעקותיו נשמעו למרחוק. לכבוד החג
באו לכבד אותנו
בבשר שהיה מצרך נדיר
בתקופת המלחמה. כמובן שלא
אכלנו את בשר
החזיר ולא רק מטעמי כשרות.לא היה לנו
רדיו ובכל פעם
ששידרו חדשות מן החזית, כגון ניצחון הרוסים את הגרמנים בסטלינגרד, מיד הזמינו אותנו לשמוע
את הבשורות המשמחות. בעל הבית עבד
בבית חרושת לייצור סבונים והביא לנו
סבונים בשפע. בקיץ של 1944 עברו הכוחות להלחם בנורמנדי שלא הייתה
רחוקה ממקום מושבנו. רכבת, שעברה בקרבת מקום, הובילה נשק ותחמושת לגרמנים שנלחמו בחזית. האמריקנים, שידעו על כך הפציצו את הרכבות
מן האוויר.
היות ולא היו
לנו מקלטים, רצנו לשדה של ירקות, סמוך לבית, לתפוס מחסה.בימי ראשון היינו
הולכים לראות משחקי
כדורגל ולפעמים זכינו
לראות סרט בחינם. השכנים ידעו
שאנו יהודים , אך לא
הסגירו אותנו. הם לא היו מודעים כלל לאפליה
הגזעית ולא הבינו
את פשרה. כשאחותי הייתה הולכת
לקנות אוכל, הייתה יוצאת בשעה
מוקדמת, כדי שיחשבו
שהיא תלמידה.יום בהיר אחד
הגיע הגיסטפו לשכונה, שמענו דפיקות
בדלת השכנים ולבנו
פרפר מפחד, ידענו שמחפשים
אחר יהודים. בשיחה בין איש הגיסטפו ואחד השכנים, אמר הבלגי, "איפה יהודים, יש פה רק
חזירים ופרות" וכולם פרצו בצחוק היסטרי. חיינו מיום
ליום ומהפצצה להפצצה. לגרמנים היה פולקסוואגן
שחור וכשראינו אותו ידענו, ששוב לוקחים
יהודים להשמדה. בספטמבר 1944 הגיעו הבריטים
ואתם חיילים יהודים, שבשרו
את קץ המלחמה. אין לתאר את פרץ השמחה, שפקד את
כולנו אחרי כל שנות
הסבל.
החיים בבלגיה אחרי
המלחמה
ביום השחרור, יצאנו לרחובות, טיפסנו על הטנקים, שעברו במקום ונסענו בג'יפים עם החיילים. היינו שיכורי ניצחון
אחרי כל התלאות
שפקדו אותנו.שכנינו הגויים ערכו
נשף והזמינו אותנו
לחגוג אתם. "בקרבת ביתנו", "היה מחנה צבאי, בו
שרתו חיילים בריטיים
ואמריקנים. הדוד ליאון, שהיה פרוון מקצועי, הכין מעילי
פרווה, אותם קנו
הקצינים ושלחו אותםלנשותיהם בבית. בתמורה שלמו
לו הקצינים גם
בכסף וגם במזון, שסופק לנו בשפע. הכסף ששולם
היה מועט באופן
יחסי, אך מחירי
המזון הגבוהים, כשמחיר חבילת חמאה
מרקיע לשחקים, גרמו לכך
שסחר החליפין בינינו,כשהם מספקים את
מוצרי האוכל, השתלם מאוד. רק כשנה אחרי
המלחמה,היה מזון בשפע
ובר השגה. אני
נהניתי גם מהמסטיקים
והממתקים שחלקו לנו החיילים הכושים האמריקאים. למרות שהמלחמה בבלגיה
הסתיימה, עדיין נשמעו הדי הפצצות ובמיוחד
טילי ה –V 1 ו – V 2 של הגרמנים, שרצו לפגוע בתחנות הרכבת
ולעכב את קווי האספקה של
בנות הברית. בהעדר מקלט בביתנו, רצנו להסתתר בשדות. רק בחורף של 1945 הסתיימה
המלחמה כשגרמניה הנאצית
נכנעה סופית.חזרנו לבית של
הדודה יטי בבריסל. חזרנו לתנועת
הנוער "גורדוניה".
"אחרי המלחמה", מספר אריך, "חזרנו לביתם
של יטי וליאון, הם היו לנו כהורים, מה גם שלא היו
להם ילדים. כשנה וחצי
לאחר שהילדה עלתה ארצה והתחתנה.בשנת 1949 עלינו גם
אנחנו וגרנו בחיפה. רציתי ללמוד מקצוע, לכן הצטרפתי לבית ספר מקצועי
בבת גלים, על מנת להיות טכנאי רדיו. לבסוף בחרתי להיות
מנהל חשבונות בחברת
בנייה באזור תל אביב. הדוד ליאון קיבל
עבודה בסוכנות, אך העדיף
לפרוש ולפתוח קיוסק
בחיפה בשכונת רוממה. בחלוף הזמן
הפך הקיוסק לחנות
מכולת.
הדודה יטי סליפקה
בגיל 51 , קיבל הדוד ליאון, התקף לב, ואחרי מלחמת סיני, הלך לעולמו. "לאחר שדודי
נפטר, מספר אריך, לא רציתי
לעזוב את הדודה
לבד בחיפה, ובאתי לעזור לה
להפעיל את חנות המכולת וזו בעצם הייתה תעסקותי.
הדודה יטי
זכתה לאריכות ימים. היא נפטרה
בשנת 1997 בת 92. עד שנותיה האחרונות
הייתה בכושר וטיפסה
במדרגות בקלות. בחיפה התחתנתי עם ציפורה וגרנו ברוממה החדשה , ברחוב צבר 9. נולדו לנו ארבעה ילדים: ערנית, איילת , קובי, ומיכל.
אריך – צבי וציפי עם ילדיהם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה